פייסבוק זה בכלל לא עניין של פרטיות אלא של גבולות
בשבועיים האחרונים אפשר כל יום לקרוא כתבות בנושא פייסבוק, שמירה על הפרטיות ואבדן הפרטיות. רוב האנשים לא יודעים בכלל על מה המהומה ומדלגים על הכתבות כי זה רק עניין של מובילי טכנולוגיה מול עורכי דין למיניהם. והאמת, אולי יש בזה משהו. פרטיות היא עניינם של אנשים שיש להם משהו להסתיר.
לכולנו יש משהו להסתיר. כשאנחנו נולדים התינוקות רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהאמהות שלהם. מבחינתם הם והאמא שלהם הם ישות אחת מאוחדת. עם ההתפתחות אנחנו לומדים מהי נפרדות והיכן עוברים הגבולות שלנו. אנחנו מגדירים את הזהות שלנו בין היתר על ידי הגבולות הללו. מה שבפנים ומה שבחוץ. מה שאנחנו מרשים שידעו שעובר אצלנו בפנים ומה שלא אכפת לנו לספר לכולם.
אינטימיות מתרחשת כאשר אנחנו מרשים למישהו לחדור את ההגנות שלנו ומשתפים אותו בסודות הכי שמורים שלנו. זה הרגע שאנחנו הכי חשופים, זה הרגע שבו הגבולות שלנו הופכים לא ברורים. אנחנו מרשים לעצמנו להסיר את הגבולות הללו רק כאנחנו חשים אמון בצד שבפניו אנו חושפים את עצמנו. כשאנחנו חושבים שהצד השני לא ישתמש במידע הזה כדי להזיק לנו. אנחנו אוהבים שהגבולות שלנו ברורים, זה עוזר לנו לתפקד בעולם לא ברור. אנשים שהגבולות שלהם לא ברורים מתפקדים פחות טוב (ולפעמים מפתחים פתולוגיות שונות סביב חוסר הבהירות הזו, לדוגמא הפרעת אישיות גבולית). במהלך השנים אנחנו מפתחים טכניקות ומגנונים שנועדו לשמור על הגבולות האלו, כי רק כך אנחנו יכולים לשמור על עצמנו. רק על ידי גבולות אנחנו יכולים להרגיש בטוחים.
ואז הגיעה האינטרנט,
והעולם השתנה. באינטרנט אנחנו מוותרים יותר ויותר על הפרטיות שלנו תמורת יתרונות ברורים. אם תגלו לאמאזון איזה ספרים אתם אוהבים תוכלו לקבל מידע על מוצרים אחרים שתאהבו. אפשר לשתף את מספר חשבון הבנק בתמורה לקלות בתשלומים באתרים שונים. אפשר לשתף חברים בפייסבוק בדברים שעשינו היום ולהרגיש שהחברים שלנו מעודכנים במה שחשוב לנו. הם יכולים גם להגיב ולתת לנו תחושה שחושבים עלינו.
אנחנו משקיעים שנים רבות ביצירה ושמירה על הגבולות שלנו. לא קל לנו להגיע לרמת אמון שמאפשרת אינטימיות. הבעיה היא שאותם מנגנונים שאומרים לנו מחוץ לרשת עם מי אפשר להגיע לאינטימיות ועל מי אפשר לסמוך לא כל כך עובדים היום באינטרנט. כל האתרים, השירותים והטכנולוגיות כמו פייסבוק אבל גם אחרים מעודדים אותנו לחשוף יותר ולהיות כמעט חדירים לחלוטין.
אני יודע שיש אנשים שמאמינים שחשיפה מוחלטת זה טוב, זה בריא וזה יחסוך לנו מלחמות ומריבות. אני מאמין שהם מאמינים בזה. רוב בני האדם לא יכולים להרשות לעצמם להיות חשופים ושקופים. אנחנו צריכים גבולות. אנחנו צריכים לדעת שמה שאנחנו חושפים בפני מישהו לא יגיע לשאר העולם. ובעניין הזה אפשר לסמוך רק על עצמנו ועל אנשים שזכו באמון המלא שלנו.
לגופים שבידיהם אנחנו מפקידים את האינטימיות שלנו יש אינטרסים אחרים. הם מעוניינים לדעת עלינו הכל כי ככה הם מרוויחים כסף. הם מעוניינים שנחשוף כמה שיותר, שנעדכן כמה שיותר כדי שהם יוכלו לחדור את הגבולות שלנו. כדי שנהיה שקופים. כי אדם שקוף לא עומד בפני עצמו יותר. הוא מספר. הוא מכשיר צרכני. הוא שורה בחשבון.
פייסבוק היא בכלל לא העניין כאן. רוב בני האדם לא תופסים שברגע שהם כותבים משהו ברשת זה בהכרח יגיע יום אחד למישהו שהם לא רצו שזה יגיע אליו. זו לא שאלה של אולי אלא שאלה של מתי. לפני חמש שנים היו דיונים על דברים שאנשים כתבו בבלוגים סגורים בסיסמה וכעסו שזה הגיע לאנשים שהם לא רצו שידעו על זה. היום אנשים כותבים בפייסבוק משהו על העבודה ומתפלאים שהבוס שלהם מעודכן. אנשים מתפלאים וכועסים כי הם לא מבינים איך אפשר לשמור על גבולות ככה.
אי אפשר.
אני לא אומר שמעכשיו אסור לשתף אנשים באינטרנט, לספר מה עובר עלינו או לעדכן את העולם על דברים שעשינו. אני אומר שאת הגבולות אנחנו צריכים להגדיר ולא פייסבוק או גוגל. בנתיים הם רק מוכיחים בכל פעם מחדש שאי אפשר לתת בהם אמון. אם זה היה חבר היינו זורקים אותו מזמן מהבית.
את הגבולות אנחנו צריכים להגדיר ולא פייסבוק או גוגל. זה חייב להיות במודע שלנו.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
19 תגובות לרשימה ”פייסבוק זה בכלל לא עניין של פרטיות אלא של גבולות“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 25 במאי 2010 בשעה 10:23
מאמר מצויין. מסכימה לחלוטין. זה נכון שאנחנו המחליטים, הבעיה מתרחבת כאשר מדובר בצעירים, נוער וילדים, שהגבולות פחות ברורים להם וכך גם הנצחיות של כל מה שהם מזינים לרשת היום.
ראה גם: http://wp.me/poxt1-8D
יום שלישי, 25 במאי 2010 בשעה 11:25
אני חושב שצריך לתת לאנשים "סרגלים" פשוטים כדי שיוכלו לקבל החלטה.
השאלה המיתולוגית של הלמו – "חבר הכנסת אמנון כהן, האם אתה מאונן?" היא נקודת התחלה מצויינת.
http://halemo.net/edoar/0095/0005.html
"מה יכול להביך אותך אם ישאלו אותך עליו?" וכאלה.
ראה את הפוסט של חלי גולדנברג על פייסבוק
http://thegoldenberg.com/2010/05/21/%D7%90%D7%93%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%90-%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%99-%D7%A9/
יום שלישי, 25 במאי 2010 בשעה 13:23
we need to think about ambient intimacy not as air, but liquid, slowly dissolving boundaries.
saying that people don't need privacy or boundaries is a narcissistic fantasy.
יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 9:30
מסכימה עם הכול, בעצם, ובכ"ז לא הייתי משתמשת בניסוח "לכולנו יש משהו להסתיר". בגלל הקונוטציה שמסתירים משהו לא ראוי/שמתביישים בו. וזה בכלל לא הקטע. אלא עצם היכולת, הרצון והצורך להשאיר משהו רק שלנו, בחזקתנו. שהוא חיוני גם לבריאות הנפשית, גם לתפקוד הקוגניטיווי/המנטאלי/הרגשי.
יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 11:10
[…] על הפרטיות במרחב הדיגיטלי. גם אני רואיינתי ואף כתבתי פוסט קשור. ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז […]
יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 11:14
@נעמה, אני מסכים להערתך. אם כי הקונוטציה היא בעיני המתבונן בלבד.
יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 19:50
נזילותה וגמישותה של טריטוריאליות החלה כבר כשהמבנה המגובש של ה"לא נעים לי" של פעם, הפך למשהו כמו "מי שואל אותך" של ימינו . באוטובוס, במונית, במטוס, בים, על החוף ובגעגועים לנחל, אנחנו חשופים ל"אין גדרות בינינו" שהטלפונים הסוללריים גזרו עלינו. אנחנו חשופים ל"זה" של זולתנו דרך קבע, והרחבת המימד הזה היא אך טבעית. זליגה אל "מה אני עושה כל רגע, שופוני יא נאס! היא רק פסע מהסיפורים האינטימיים שאני נחשפת אליהם על הדשא בקמפוס, בשירותים בקניון, בתור לקולנוע , בסופר, או בכל מקום אחר. עכשיו אנחנו מותחים חבל סביב הטריטוריה המורחבת הזאת, קוראים לה בשם "ספר-הפנים-שלי" וכל כך מסכימים לדפים השקופים ולכריכת המראה האוספת את החוויות שלנו- תהיינה הטריביאליות ביותר- לכדי אסופה אינפנטילית של "דפי בוקר" של מבוגרים ששכחו לגדול, העומדים על המרפסת אל מול אספקלריה במסגרת זהב, ורק מחפשים מי רואה אותם, נוסח " אמא, תסתכלי עלי. עכשיו. לא!! גם עכשיו!.. אמא..!!!!" . התיילדות , אני בפוקוס. רוצה את כל הספוט עלי.. כל הזמן… אני בקומונה של מלא צרכני פוקוסים קטנים שלא די שהם משתינים בפינת המיתחם שלהם ומסמנים " זה שלי" , אבל רצים כל הזמן לחבר'ה לספר על זה. ובקומונה, כמו בקומונה. מנסחים גבולות מחדש, נותנים שמות שלא נולדנו איתם. עושים כאילו זה נוח לאכול מאותה צלחת ונדמה שרק מחכים לגדול מחוץ לזה, כי שם בעצם ה"זה" הזה קורה. מתיחה של יריעת הילדות. מגרש משחקים מאובזר , המאפשר הרחבת מימד לשורה התחתונה של השואו. תראו, תראו.. הרי אמרתי לכם ש"שלי הכי ג ד ו ל !" זה הכל.
יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 23:23
תודה לך ד"ר לוינסקי שאתה מצליח להאיר את עינינו בצורה כל כך ענינית
ומובנת לכל מתענין. כל נושא שאתה מביא באתר שלך, מענין ומוסיף דעת
לקורא.
ענין הגבולות, נראה לי חשוב במיוחד כדי שנוכל להבין את מעשינו ולא נצטרך להצטער עליהם מאוחר יותר.
זה עוזר לי מאד להסביר את הענין לדור הצעיר שבמשפחתי.
רותי
יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 23:27
[…] I also think that the assumption that people are willing to relinquish their privacy just to get a free or convenient service is incorrect. Look at the Buzz fiasco: in a nutshell, Google connected a service which contained […]
יום חמישי, 27 במאי 2010 בשעה 0:15
אחד הפוסטים הרהוטים והממוקדים בנושא הזה שמאוד קריטי
מאוד ממליץ גם לראות את הסרט "we live in public" שעסק בזה כבר לפני עשור http://www.youtube.com/watch?v=_XSTwfdFwIY
יום חמישי, 27 במאי 2010 בשעה 10:34
@ירדן: קונוטציה לא יכולה להיות בעיני המתבונן בלבד, כי היא בעלת מטען תרבותי משותף. זאת להבדיל מאסוציאציה, שהיא פרטית. כלומר, אתה לא מסכים להערתי… 🙂
שבת, 29 במאי 2010 בשעה 20:12
[…] חמישה ימים, היה זה ירדן לוינסקי שהגדיר במדויק את מה שכתבי הטכנולוגיה בכל מקום לא הצליחו לפצח. כל […]
יום שני, 31 במאי 2010 בשעה 18:34
[…] מה הגבולות שלו, ועד כמה הוא מוכן לשתף (כמו שניסח יפה ירדן לוינסקי). לי אין בעית גבולות. אני יודעת בדיוק מה אני מוכנה לשתף […]
שבת, 02 ביולי 2011 בשעה 18:18
[…] שנה כתבתי כאן רשימה שבה הסברתי על נושא הגבולות והפרטיות בפסיכולוגיה האנושית למול התהליכים הפסיכולוגים של […]
יום שני, 26 בספטמבר 2011 בשעה 10:17
[…] בשגרת היומיום שלי אני בכלל לא מוטרד מהגדרות הפרטיות של פייסבוק פשוט בגלל שאני לא מפרסם שם שום דבר שאמא שלי […]
יום רביעי, 10 באוקטובר 2012 בשעה 17:07
[…] בשגרת היומיום שלי אני בכלל לא מוטרד מהגדרות הפרטיות של פייסבוק פשוט בגלל שאני לא מפרסם שם שום דבר שאמא שלי לא צריכה […]
יום שני, 07 בינואר 2013 בשעה 9:12
[…] לקבוע את הגבולות שלי לעצמי. לא לצפות שהטכנולוגיה או איזה כח על יבצעו את זה בשבילי. שווה להקדיש מחשבה ולנסח כללים, למעשה תכנית אסטרטגית (אישית וגם ארגונית): על אילו נושאים אני רוצה לשוחח? עם מי? אילו התבטאויות מקובלות עלי ואני רוצה להתמודד איתן, ועם אילו לא? ד"ר ירדן לוינסקי כתב מעניין על גבולות ופרטיות בפייסב… […]
יום רביעי, 09 בינואר 2013 בשעה 13:16
[…] לקבוע את הגבולות שלי לעצמי. לא לצפות שהטכנולוגיה או איזה כח על יבצעו את זה בשבילי. שווה להקדיש מחשבה ולנסח כללים, למעשה תכנית אסטרטגית (אישית וגם ארגונית): על אילו נושאים אני רוצה לשוחח? עם מי? אילו התבטאויות מקובלות עלי ואני רוצה להתמודד איתן, ועם אילו לא? ד"ר ירדן לוינסקי כתב מעניין על גבולות ופרטיות בפייסב… […]
יום שלישי, 02 באוקטובר 2018 בשעה 22:20
אני רק לאחרונה התחלתי להיות פעילה בפייסבוק והאמת? קשקשת ברשת. 98 אחוז אחו גיבובי שטויות
רואה ערך רק בקידום מטרות כמו צד מקצועי.
כל השאר מיותר